לקראת סיום המלחמה מלאו למרים ויינפלד 17 שנים ; הימים שקרמו לכניעת הגרמנים הביאו את ייסוריה לשיאם . היא היתה בין ההולכים ב " מצעד המוות" מאושוויץ לברגן בלזן . ככל שזכרה אחר כך , ייסורי הנפש היו קשים מהסבל הגופני : קשים מכול היו ההשפלה וחוסר האונים לסייע לאמה ולאחותה , שהיו אתה . אביה ואחיה נעלמו בדרך . המצב בברגן בלזן בשבועות האחרונים שלפני שחרור המחנה היה חמור משהיה אי פעם בעבר . ויינפלד , אחותה ואמה לא הופרדו . האם לא החזיקה מעמד ומתה לנגד עיניהן . ואז הגיעו חיילי הצבא הבריטי כובשי גרמניה , מסכות גאז על פניהם , לגונן עליהם מפני הצחנה אשר עלתה מעשרות אלפי הגוויות שהתגוללו בין צריפי המחנה . ויינפלד שחזרה את המחשבה הראשונה שעברה במוחה כשראתה אותם : הם איחרו . לא נותר מה להציל . אחר כך היו התקווה , השנאה , ההלם והמאבק על החזרה לחיים : יותר מכול קיוותה למצוא את אביה ואת אחיה . הם יצאו יחד מביתם , הוא בן , 17 היא בת , 14 ואי שם באחד היערות , בסביבות העיר לבוב , אבד לה . היא ייסרה את עצמה : למה היא חיה והוא לא . אך לאחר השחרור בברגן בלזן , כשחזרו אליה חושיה , נתלתה בתקווה שאולי גם הוא נותר ב...
אל הספר