בראשית 1943 נסע רוד בן גוריון לחיפה כדי לשמוע מפי נערה שהגיעה מפולין את הקורות אותה במלחמה . הוא הזדעזע עמוקות וגם בכה למשמע סיפורה . "אין אני יכול להשתחרר מהסיוט " , כתב אחר כך . שלוש שעות סיפרה לו את תלאות הזוועה שעברו עליה , ולדברי בן גוריון , "שום רנטה או פו" לא היו מסוגלים להעלות כמותן בדמיונם . הוא חש חסר אונים , כתב . זו היתה התבטאות נדירה : בן גוריון לא הרבה לדבר על סבלם של יחידים . ואכן , עוד מעט התעשת השמש" ; זורחת בכל גבורתה וגם אתה חייב להמשיך בעבודתך " , אמר לעצמו . הוא התכוון למאבק על הקמת המדינה . הנה המפתח להבנת יחסו של בן גוריון אל השמדת היהודים : לפני הכול היתה בעיניו פשע נגד הציונות . הוא ידע , כמובן , לראות במעשי הנאצים פשע נגד האנושות ופשע נגד העם היהודי , אך יותר מכול חשש שרצח המיליונים ימנע את הקמתה של מדינת ישראל . "השמדת יהדות אירופה היא כיליון לציונות " , אמר בדצמבר 1942 והסביר : "לא יהיה עם מי לבנות את הארץ "! הוא חזר על כך לא אחת . אבות הציונות לא חזו את כבשני טרבלינקה , אך אחד מיסודות השקפתם אכן גרס כי בסופו של דבר אין קיום ליהודים כיהודים בארצות פזורתם ואח...
אל הספר