הבנים והבנות המשתייכים לקבוצה של ילדי כפר עציון נאלצו להכיר את המוות ואת היעדר האב , להתעמת ולהתמודד עמו בגיל צעיר ביותר . היתמות נחוותה כמצב קיומי בלתי נמנע , כמעט טבעי , שאך לעתים נתפס כמצב של עצב או אובדן . חוויית היתמות נתפסה והומשגה בזיכרונות המספרים בראש ובראשונה כמציינת השתייכות . היא לא נשאה אופי של אבל פרטי , אלא של מודעות קיבוצית של חבורה שלמה , חזקה ומיוחדת , החולקת בין חבריה את הפרט הביוגרפי של מות האב בקרבות כפר עציון . ההשתייכות לקבוצת היתומים , החיבוק שהקבוצה קיבלה מיתר החברים בקהילת השרידים של כפר עציון , והמעמד הכולל שלו זכתה בקרב החברה הישראלית הרחבה , היוו מקור כוח להתמודדות של כל אחד ואחת מהמספרים . אך בד בבד עם תחושות השייכות והכוח , מופיעים גם גילויים של כאב , 'קול שני' במקהלת הדוברים . תהליך ההתוודעות אל מות האב ( ובמקרה אחד מות שני ההורים ) אצל היתומים ; ההתמודדות עם עובדה זו מחד גיסא , ותהליך ההתבוננות בתופעה מבחוץ , אצל מי שאבותיהם שרדו וחשו יוצאי דופן בחבורה מאידך גיסא , מהווים במידה רבה את גרעין הסיפור כולו . ככל שהתבגרו , קיבלה תופעת היתמות רבדים נוספים בחי...
אל הספר