התנועה הקיבוצית היא אחת היצירות המיוחדות של המפעל הציוני . ימיה כמעט כימי ההתיישבות בארץ ישראל , והיא מקיפה כ 300 יישובים הפזורים על מפת הארץ מדן ועד אילות . חברי הקיבוץ היוו גם בימי הזוהר אחוז קטן מן האוכלוסייה , אך מספר האנשים שחיו תקופה כלשהי בקיבוץ , מכמה חודשים ועד תקופות חיים שלמות , מגיע למאות אלפים . אין דרך לתאר את החברה הישראלית , לפחות עד שנות השמונים , בלי להתייחס לתופעת הקיבוץ . עם השנים היה הקיבוץ לא רק לסמל ולספינת דגל , אלא גם לגורם שנוי במחלוקת , חברתית ופוליטית , ואף לשק חבטות . החל משנות התשעים מאבד הקיבוץ בהדרגה את אופיו השיתופי , ורוב הקיבוצים מאמצים דגמים של קהילת משפחות עצמאיות . השפה שנוצרה בקיבוץ במהלך השנים מתארת את האופי המיוחד של צורת החיים הזו . ככל צומת של חיי הקיבוץ נקבע מונח שאינו ניתן להעתקה לצורות חיים אחרות . חדר קיבוצי הוא דירת מגורים , תושב הוא מי שאינו שייך , ונער הוא חניך כחברת הנוער . השיטה החינוכית המיוחדת , שבמסגרתה התגוררו הילדים בבתים משלהם ונפגשו עם הוריהם רק בשעות אחר הצהריים , יצרה שרשרת מילים וביטויים שזר לא יוכל להבינם . הקמה , הלבשה , ...
אל הספר