לכל מקום יישוב סלנג משלו , ויהיה זה כפר קטן , עיירה או כרך . שפת המקום מכילה נקודות ציון ביישוב , דמויות מיוחדות , קבוצות חברתיות חשובות ומילים שנקלטו דווקא בו ולא פרשו כנפיים לשפה הכללית . מכל השפות המקומיות , הירושלמית היא העשירה , המפורסמת והמתועדת מכולן . עקבותיה מובילים לראשית המאה ה 20 ואף קודם לכן , והיא רוויה לצד העברית לדינו , ערבית ומעט יידיש . עיקר הביטויים המוכרים בשפה הירושלמית נוגעים להווי החיים בעיר : מזון ומשקה , כעלי מקצוע , טיפוסי אדם ומשחקי ילדים . במקרים רבים מציעה הירושלמית חלופה לביטוי עממי כלל ישראלי , כמו במקרה האופניים : סילקים כמקום שפיצים , או בלפים במקום ונטילים . לצד המילים והביטויים כשפה הירושלמית , כמה סימני היכר פונטיים . המפורסם שבהם הוא הארכת התנועה A במילים רבות , כמו מאאתיים , סמלה של העברית הירושלמית . כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים , מגפאאאים , מאאנדס , ג'אאקט ועוד . אפשר למצוא איפיונים פונטיים מזדמנים , כמו שפונג ' ה ( במקום ספונג ' ה ) והצורה הידועה חתולה במלעיל עבור נקבת החתול . ירושלכ ? ים מחליפים לעתים צרי רגילה כצ י רי , כמו במילה...
אל הספר