בתקופה הקלאסית העתיקה עמדה ביקורת האדריכלות על רמה נמוכה הרבה מזו' שעליה עמדה ביקורת הציור והפיסול : ובנחיתות יחסית זו היא נשארה במרוצת כל הדורות שלאחר מבן . כך טוען ליאונילו ונטורי בספרו 'תולדות ביקורת האמנות' וכל דיונו על דעות המבקרים למן ויט ' רוביום ועד רוג'ר פריי אינו אלא כעין אישור לאותו משפט שלילי . ספרי האםתיטיקה הארדיכלית' אפילו החדישים ביותר' אופים אמפירי צר' משום שנעורים הם ממחשבה פילוסופית בת זמננו וסתומים בהנחותיהם היסודיות . החיבורים הדידאקטיים נוהגים להרים על נס כללים ועיקרים שנודעת להם נכונות סינטאקטית נדושה כל כך , צורנות יבשה ודוג מאטיות תמימה כל כך' שאפילו שוחרי הארדיכלות הנלהבים ביותר מתקשים לקוראם עד תומם . לנוכח אותם כללי קימפוזיציה , הערוכים בצורת 'שולחן ערוך' והם נעורים מכל מה שנודע לו ערך בחיים ובאמנות' מתעורר הרצון להתמכר לאיזה 'סער ופרץ' ביקורתי , ולהתקומם נגד כל מה שמח ניק את ההנאה ומשתק את החיוניות בשם שלמויות מופשטות ומקובלות . מתעורר הרצון לנטוש את כל הדפוסים השכליים והצורניים , אותם משקפיים משכיליים שבעדם אנו משקיפים על צורות האמנות' ולפתוח בהטפה לשנא...
אל הספר