באחד עשר באפריל 1961 נפתח בירושלים משפט אייכמן , שנחשב לאחת מנקודות הציון החשובות בתולדות החברה הישראלית . נוכחותן של האוחזות בנשק ממתנת את דימויו כמפץ הגדול בתודעת השואה בארץ . משפט אייכמן זיקק את תוכן ואופן ייצוגן של האוחזות בנשק כגיבורות השואה , אך כפי שהיה גם בהיבטים אחרים של המשפט , ביטא מגמות שכבר רווחו . כמו בשנים קודמות , גם במשפט זה הן תפקדו כסמל לגבורה הקלאסית בשואה , שהיה בעל משמעות פוליטית עזה . האוחזות בנשק במחנה , שגם סיפוריהן פעלו לחיזוק מיתוס הגבורה הקלאסית בשואה , גילו לקהל שהיה מקום רצחני יותר מחומת הגטו : אם צביה לובטקין , חייקה גרוסמן , רוז'קה קורצ'אק , שרה נשמית שנר , גוסטה דוידזון , טוסיה אלטמן , פרומקה פלוטניצקה ואחרות היו אחרונות על החומה , רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום היו אחרונות על פי המשרפה . גם מיעוטן המספרי במשפט מבטא המשכיות : מבין עשרים ושתיים הניצולות שהעידו , עדויותיהן של ארבע עסקו באחיזה בנשק . גם בעדויות של ניצולים שבתקופת השואה אחזו בנשק סופרו סיפוריהן של הנשים : יצחק צוקרמן הזכיר את גוסטה דוידזון , אבא קובנר סיפר על ויטקה קובנר ועל ליזה מאגון וישראל ג...
אל הספר