המאפיין המשותף לכל הנשים שבתקופת השואה אחזו בנשק הוא הגיל : צעירות , בדרך כלל בשנות העשרים לחייהן ולפעמים פחות , כמו חווקה פולמן רבן , חברת אי"ל מוורשה , שבפרוץ המלחמה היתה כבת חמש עשרה . התיאור הרווח היה נערות : בדרך כלל נערות עבריות , לפרקים נערות יהודיות וגם נערות רכות בשנים , תיאור שהבליט במיוחד את חולשתן הפיזית ועמד בניגוד לפעולות שביצעו . רטוריקה זו היתה שגורה הן בכתבים של אוחזות בנשק בימי השואה , כמו האחיות פרומקה וחנצ'ה פלוטניצקה , בדברים שנשאו וכתבו אלה שנשארו בחיים , כמו רוז'קה קורצ'אק וחיה לזר ( שפירא , ( ובכתבים של בנות הארץ . זה הבליט את גילן הכרונולוגי ומצבן המשפחתי : רווקות ללא ילדים , משוחררות מבחינה מגדרית ומעשית מתפקידי משפחה ואמהות . הבחירה לכנותן נערות , בעיקר אם מתו במהלך פעולה חמושה , מבטאת את ניכוסן לחיק הצבריות , שכן הגדרה זו היתה גילית וגם ערכית : הנערה , כמו הנער , היתה אנטיתזה לגלות הזקנה , לישראל סבא . רובן לא ילדו אז . לעתים רחוקות פעלה אשה בארגון מחתרת אחרי שאיבדה תינוק : כזו היתה גולה מירא ( האוזמן , ( שכונתה לידיה או לידקה , פעילה קומוניסטית מהמחתרת היהו...
אל הספר