לפרק זה , של הקמת לזארוס מן המתים , מייחסת המסורת הנוצרית חשיבות עליונה , עד כי היא נחשבת "לאחד מרגעי השיא" בפעולותיו של ישו , שהפגין את כח אמונתו על ידי שעורר לתחיה מת , שהיה נתון בקברו מזה ארבעה ימים . מכל הניסים המתוארים על ידי יוחנן , רק הזנת חמשת אלפים האנשים ליד הכנרת , תואם באורח מלא את שאר האיוונגליונים . אין להתפלא על כן , כי יוחנן מביא סיפור בסגנונו שלו אודות החיאת המת , בעוד הוא פוסח על סיפורים בעלי אופי דומה הניזכרים כשאר האיווגליונים ( כגון החיאת בתו של יאירוס בכפר נחום או החיאת בן האלמנה בנעין . ( סיפורו של יוחנן מהווה דוגמא קיצונית ושלמה ליכולתו של ישו . הסצינה היא בעלת משמעות סמלית מרחיקת לכת בהעניקה חיים לנפטר . בניגוד לאיוונגליונים הסינופטיים , המעידים כי ההחלטה לעצור את ישו נובעת מפעילותו בחצר המקדש , מדגיש יוחנן כי הדבר נעשה בשל החיאת לזארוס . הקמתו של לזארוס לחיים נותנת להבין . כי האמונה בישו פרושה תקומת המתים , וחיי נצח למאמינים בו . מותו של לזארוס , אינו למעשה אלא אבן דרך במותו וקומו לחיים מחודשים של ישו עצמו . לפי המסופר , חלה לזארוס , ואחיותיו מרתה ומרים שלחו ל...
אל הספר