בזמנו של רה הייס , ( 100 ) בראשית המאה הי"ז , כללה כל בית לחם תשעה או עשרה בתים בלבד . כבר אז נאמר עליה כי פרנסתה רק על עולי רגל ועל תעשית המזכרות . במאתיים השנים שלאחר מכן התפתחה בית לחם לעיירה . בשנת 1784 העריך הנוסע וולני ( 101 ) את מספר תושביה בשש מאות גברים נושאי נשק , כלומר גידול ניכר למדי . בעבר , טוען וולני , חיה העיירה כולה על ייצור המזכרות , אך מאחר ואין יותר ביכולתם של הפרנציסקאנים לקלוט את כל תוצרתם של בני בית לחם , נאלצו הם לאחרונה לחזור ולעסוק גם בחקלאות . זיבר ( 102 ) מדגיש בשנת 1818 כי תושבי בית לחם חיים , פרט לעיסוקם בחקלאות , אך ורק מיצור המזכרות . גם רא וילסון , ( 103 ) שנה לאחר מכן , חוזר על אותה התרשמות . יחד עם זאת מדגיש זלצבכר ( 104 ) בשנת , 1837 כי עדיין התרשם עמוקות מעניים של תושבי בית לחם . במשך המאה הי"ט השתנה מצב זה לחלוטין . בסוף המאה אנחנו מוצאים אכן עיר קטנה , אך פורחת , וכל הנוסעים מדגישים כי ייצור המזכרות הוא שגרם לכך . הגרמני שטרק ( 105 ) אומר בשנת ? . 1881 "עברנו דרך השוק של העיירה .. וראינו שם עבודות צדף ומוצרי עץ הזית בכמויות כאלה , ובאיכות כה משובח...
אל הספר