תושבי בית לחם הנוצריים הראו כושר רב בארגון תעשית הצדף והמזכרות . הם הפגינו יכולת טכנית גבוהה בייצור המזכרות , השכילו לארגן אספקת חומרי הגלם , ממרחקים , ולשווק את המוצרים המוגמרים ואף לבצע יצוא רב היקף , תוך מציאת מקורות מימון מתאימים . הישגם הגדול בולט במיוחד על רקע השיממון הכלכלי שהיה בארץ , ללא אמצעי אשראי ובנקאות , ללא מכונות , ללא רכב ממונע ( עד שנת ( 1869 ובהעדר מסורת של מסחר למרחקים . הנוסע השוודי פרדריק הסלקוויסט ( 33 ) מוסר בשנת , 1751 כי שווי מלאי המזכרות לצרכי יצוא שמחזיק המנזר הפרנציסקאני שבירושלים הגיע לסך של 15 , 000 פיאסטרים - סכום ענק במושגי הזמן ההוא . זיבר ( 34 ) מוסר , 1818-ב כי כמות חפצי הקודש , כגון צלבים , מחרוזות תפילה ויתר המזכרות הנמכרות בארץ , גדולה במדה שלא תאמן . לדברי ליבטרוט , ( 1851 ) ( 1835 ) תושבי בית לחם עצמם הם שנוסעים לחוף מפרץ אילת על מנת לאסוף שם את חומר הגלם הדרוש להם . לפי עדותו מגיע היצוא של מוצריהם לכל קצווי תבל . באמצע המאה הי"ט הגיע מספר בעלי המלאכה בענף זה בבית לחם 400-ל נפש . לקראת סוף המאה הגיע מספרם כנראה . ( 36 ) 500-ל דוד ילין מתאר את מצ...
אל הספר