" מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר , או חיה גוררתו , או לסטים באים עליו , שהוא חייב להצילו ? שנאמר ( ויקרא יט טז : ( 'לא ת ? גמד על ךם ך ? ןל . "' כך נאמר בתלמוד במסכת סנהדרין ביחס להצלת חיי אדם , וכך נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש . על אימרה זו שואל התלמוד , האם רק הפסוק הזה - "לא rar על דם « 0 ח - הוא המקור לחיוב שלנו להציל את הזולת ששרוי בסכנה ? האם תפקידיהם של המציל ושל הכבאי , של הרופא ושל החובש , ושל כל עובר אורח המציל חיי זולתו , יונקים את קיומם רק מן הציווי "לא ת ? מד על ךם 1 rr'r הנאמר כמצוות "לא ? "תעשה מדוע נזכר הציווי שנאמר על דרך השלילה - אזהרה שלא להימנע מהצלה - ולא הובא הציווי להציל בדרך של " קום ? "ועשה מה עם מצוות עשה של השבת האדם לעצמו ? וביתר ביאור , הלא יש בתורה מצוות השבת אבידה ממונית - ומאחר שאני חייב להשיב לאדם את הארנק שאבד לו , או כל אבידה אחרת השווה פרוטה ומעלה - האם אין זה פשוט שמוטלת עלי חובה כפולה ומכופלת להשיב לו את הנפש !? אם אני רואה שקיימת סכנת אבידה בנפש , שחיי אדם שרויים בסכנה ומוטלים על כף המאזניים , האם ייתכן שמותר לי לעמוד מנגד בחיבוק י...
אל הספר