בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים רק מעטים בישוב היהודי בארץ גילו עניין מדעי בשבטי הבדווים . באוניברסיטה העברית בירושלים היה קיים אמנם ה"מכון למדעי המזרח" — אחד המכונים הראשונים שהוקמו בה כמעט עם הווסדה בשנת . 1925 ואולם לימודי הערבית והאסלאם לא הוליכו עדיין למחקרי שרה על הבדווים או על כל קבוצה חברתית אחרת בקרב ערביי ארץ ישראל . הבדווים במזרח התיכון לא היו זרים ליוצאי אירופה . נוסעים שהגיעו לאזור היו נתונים לעתים קרובות לחסדם של הבדווים כמעט עד לסוף התקופה העות'מאנית . הם גילו כלפיהם יחס דרערכי שהתבטא מצד אחד בהתייחסות רומנטית אל 'הפרא האציל" ומצד שני בתאורים מסמרי שער על הסכנות האורבות מהם לבל מי שנוסע p « n הקודש ובמדבריותיה . התאורים הרומנטיים אשר מצאו את ביטוים גם ברומאנים של סר וולטר סקוט הם חסרי ערך היסטורי . הם הושמו ללעג על ידי מרק טווין ונוסעים אחרים בעלי רקע מדעי , כדוגמת צ'רלס מונטגיו דאוטי במחצית השניה של המאה ה . 19 בכל זאת לנוסעים בתחומי שליטתם של הבדווים נשקפה סכנה ,-אמיתית די אם נציין את רציחתו של החוקר האנגלי פלמר בסיני בידי הבדווים באוגוסט . 1882 אין כמעט נוסע שבי...
אל הספר