האמונות התפלות הללו ודרך המחשבה של הקדמונים בכללה , הן שהביאו בעקבותיהן את התמוטטות האמונה בהישארות הנפש . ואולם שאלה זו יש לח מלבד זה עוד זיקה מופלגת ועמוקה לכל עצמה של התפתחות הרוח החדשה . מעיין מתגבר של כל הספקות בעניין הישארות הנפש היה קודם כל רצונמ של הבריות לפרוק מעל נפשם כל חיוב של החזקת טובה לכנסייה השנואה עליהם . ראינו למעלה , שבני אדם שנתפשו להרהורים אלה הוחזקו אפיקורסים בעיני הכנסייה ( עמ' 371 ואילך . ( אםשר שפלוני או אלמוני היה מבקש את משיחת הקודש בשעת מיתתו , אבל בחייהם . ובייחוד בשנות כוחמ וגבורתם , היו המונים מהם חיים ופועלים מכוחה של אותה סיבה . מסתבר , שרבים מאלה הגיעו מתוך כך לידי כפירה כללית , ואף יש ראיות מוכיחות לכך בדברי הימים . הללו הם אותם בני אדם . שאר יוסטו' אומר עליהם : אמונתם אינה מגעת למעלה מגג ביתם . באיטליה , ובייחוד בפירינצה , יכול היה אדם בתחילה לחיות בכפירה גלוייה , ובלבד » לא יפגע בכנסייה גופה . צא וראה , שכוהן-הווירוי שבא להכשיר את נפשו של פושע פוליטי לקראת מיתתו . היה שואל תחילה , אם הנידון הוא בעל אמונה משום' , שיצא עליו קול שקר , שהוא כופר . 'בעי...
אל הספר