פרק שני: הדת בחיי יום יום

מוסריותו של עט זיקה הדוקה בינה לבין דעת האלוהים של אותו עם , בלומר לאמונתו המרובה או המועטת של עם זה בהנהגה האלוהית של העולם , בין שאמונה זו רואה את העולם כמזומן לברכה ולאושר ובין שהוא מוחזק לה מועד לפורענות וחורבנו קרוב לבוא . בדרן כלל , הכפירה האיטלקית שבאותה תקופה מפורסמת לגנאי , והמבקש לטרוח ולהביא ראיות להנחה זו , יוכל לאסוף על נקלה עדויות ודוגמאות למאות . תפקידנו שלנו הריהו גם כאן לברור ולהבדיל , וכמנהגנו בשאר התחומים , נימנע מהלכות פסוקות וכוללות . דעת האלוהים בתקופות קודמות מקורה ובית אחיזתה היו בנצרות ובסמל החיצוני של שלטונה , היא הכנסייה . משיצאה הכנסייה לתרבות רעה , מן הדין היה שהבריות יבחינו בינה לבין האמונה ויוסיפו לקיים את דתה על אף הכול . ואולם דרישה מעין זו קל לאומרה וקשה לקיימה . לא כל עם מיושב בדעתו או מטומטם בהכרתו כל כך , שיהא סובל ניגוד מתמיד בין העיקרון לבין גילויו החיצוני . הכנסייה השוקעת בהסתאבותה היא שרובצת עליה האחריות החמורה , שאין כמותה בתולדות האנושות : היא שכפתה על הבריות בכל דרכי הכפייה תורת » לסתר שסירסה אותה לתועלת שלטונה והכריזה עליה שהיא האמת המוחלטת ...  אל הספר
מוסד ביאליק