איחודה מחדש של ירושלים הביא לשינוי משמעותי בדגם ההתפרסות של השטח הבנוי . לראשונה לא נבנו תוספות ע"י מילוי שטחים פנויים בעיר או ע"י הקמת שכונות צמודות לשטח הבנוי בשוליה . לאחר מלחמת ששת הימים תכננו תוספת רבה לבנייה ע"י הקמת שכונות חדשות קרובות לשולי תחום השיפוט המורחב ב"דגם דילוגים" המשאיר שטחים בלתי מבונים ניכרים בין גוף העיר לבין אחדות משכונות אלו . הנהירה לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים - של ישראלים ועולים חדשים כאחד , הצריכה תוספת דירות רבות וזולות , והפתרון לכך היה בהכרח - שיכון ציבורי . מבצע מעין זה בהיקף גדול חייב שטחי קרקע רצופים בבעלות ציבורית . אלו לא היו בנמצא בשטח העיר בסוף שנות ה , 60 וחייבו התפרסות אל שולי המרחב המוניציפאלי . גורם נוסף היה השיקול של "עיבוי ירושלים" על מנת להבטיח את עתידו הפוליטי ואופיו היהודי של מרחב העיר . שני הגורמים גם יחד קבעו את מדיניות התכנון לאחר . 1967 בשלב הראשון הוקמו שכונות בשולי השטח המבונה דאז , חלקן על אדמות שהיו בבעלות יהודית או ציבורית שלא היו נגישות במשך השנים של חלוקת העיר , וזאת מאחר שנמצאו על קו שביתת הנשק או מעבר לו . המדובר ברמות אשכול...
אל הספר