בפרקים הקודמים עמדנו על הכיוון העיקרי שבו התפתחו תפיסות הסגנון בזמן החדש , ועמהן מחקר האמנות כולו . קשה להגדיר כיוון זה במלים אחדות' שכן פעלה בו' כך נראה הדבר ממרחק היסטורי ' דיאלקטיקה פנימית . מן הצד האחד נרמזו בכתביו של ולפלין ושל ריגל אופקים רחבים של טיפולוגיה יסודית' ועל ידי כך הוצא מחקר האמנות מן הגישות הדסקריפטיביות והכרונולוגי ™ הסתמיות שהיו מקובלות קודם לכן' ונסתמנו בו בעיות בעלות אופי כללי ' לא רק אמנותי גרידא . מן הצד השני הלכה וגברה בו המגמה להעמיד את האמנות על עצמה' לראותה כתופעה שלא זו בלבד שהיא מיוחדת במינה ( בכך לא הטיל איש ספק ' ( אלא שהיא אף סגורה בתוך עצמה ; בלשון אחר' נסתמנה המגמה לראות את האמנות כתופעה אוטונומית שהיא למעשה מנותקת מכל הסובב אותה . דווקא התרכזותם של החוקרים כסגנון' היינו באספקט שהוא ספציפי לאמנות בלבד ובמבט עין ראשון אין דבר משותף לו ולתחומי רוח אחרים ( בעוד הדיון בתכנים המתוארים ביצירות בהכרח קושר בין האמנות לבין מה שהוא מחוצה לה ) היתר . בעת ובעונה אחת תוצאה של מגמה זו וגורם המחזק אותה . בראשית המאה העשרים חלה תמורה עמוקה בתחום זה' ותוצאותיה של תמור...
אל הספר