התפתחותו של מחקר האמנות במאה התשע-עשרה היא' כאמור' בעלת קצב מיוחד במינו : בראשיתה של המאה חלה ההתדיינות הגדולה בין הפירוש הפילוסופי לבין הגישה של הבקיאות' אותה תיארנו בקצרה בפרק הקודם . בסיומה של המאה עולות ומתגבשות אסכולות של מחקר היסטורי מודרני ובעיקר האסכולה של וינה' ובהן נשאלות שוב שאלות יםוד לגבי התפתחותה של האמנות כולה' מקומן של תקופות מסוימות בה' והאפשרויות השונות של האינטרפריטאציה . בפרקים הבאים נעיין בפירוט מסוים באסכולות העיקריות . אך רובה של המאה התשע-עשרה עומדת' מבחינת הנושא של דיוננו' בסימן צמיחה שקטה ומתמידה ; המוסיאונים הלכו ונבנו' שיטות הבקיאות הלכו והשתכללו , וקתדראות באוניברסיטאות הלכו והסתעפו . תקופה זו של צמיחה רצופה ומתמידה של מחקר האמנות הממוסד אינה מסתמלת בדמויות בולטות' ולא נודעה לה השפעה רבה על תחומי החיים וההגות שמעבר לחוגים המקצועיים . הפרובלימאטיקה הרחבה של האמנות מתנסחת בתקופה זו' בעיקר בשנות החמישים והשישים של המאה' על ידי אדם שקשה לשבץ אותו במסגרת קבועה או בדפוס מוכן — הלא הוא יעקב בורקהארט . יעקב בורקהארט היה אמנם פרופיםור' אולם גם פעולתו בתפקיד זה היתה ...
אל הספר