הראשון בתולדות הפילוסופיה , שהציע את רעיון הקאטיגוריות וגיבשו כדי תורה שלימה היה אריסטו . בידיו של אריסטו - ושל בית מדרשו - היה זה כלי תיאורטי לעיסוק בבעיה המיטאפיסית על שני צדדיה : האונטולוגי , כבעיית ההוויה או הקיום , והאפיסטמולוגי , כבעיית ההכרה או הידיעה . בצדה האונטולוגי צמחה התורה מתוך שימוש מיוחד בתורה אריסטוטלית אחרת , היא תורת ההומונימיות , להבהרת מושג הלש באשר הוא יש . מושג היש נתגלה בניתוח אריסטוטלי זה כמכיל הומונימיות ממין מיוחד , דהיינו ' הומונימיות על דרך ההתייחסות לאחד / לאמור : להיות אפשר באופנים שונים ; אפשר להיות אינדיבידואום ( םוקראטס הוא אינדיבידואום ;( אפשר להיות איכות ( צבע הוא איכות , ( או מספר ( שניים הם מספר ;( אפשר גם להיות במקום מסוים ( הפארתנון הוא באתונה ) וכיו"ב . אך לעולם פירושו של קיום ( או של הוויה ) הוא - או קיום בחינת בעל תכונות , שהוא קיום ' לעצמו / 'בפני עצמו / 'מכוח ; 'עצמו או קיום בחינת תכונה של בעלתכונות , שהוא קיום 'באחר / קיום של תלות , קיום שיש בר התייחסות למשהו הקיים . 'לעצמו' אינדיבידואום שייך , לפי הבחנה זו , לסוג הנמצאים הקיימים לעצמם , וא...
אל הספר