'העיקרון העליון של ההכרה האנושית'

ממה שנאמר כבר מסתבר הכיוון החדש של החקירה : אין קאנט מתכוון לחקור , בשורה ראשונה , את טיבם של המושאים—דבר זה יתקבל כתוצאת החקירה-אלא את אופן הכרתנו את המושאים ככל שהכרה זו אפשרית אפריורי . נקודת המוצא היא אפוא ההתבוננות בכושר ההכרה , וביתר דיוק — בכשריה או ספיקותיה של ההכרה . בחקירה זו יוצא קאנט מתוך ההבחנה המסורתית בין שתי םפיקות יסוד של ההכרה : השכל והחושניות , או ההשגה והתחושה , שראשיתה במשנת הקדמונים ושקאנט ירש אותה במישרין מלייבניץ ווולף . במשנתו של לייבניץ מבוטאת הבחנה זו כהבדל בין פרצפציה לאפרצפציה והיא מוגדרת לאמורי- : טוב לעשות את ההבחנה בין פרצפציה , שהיא המצב הפנימי של המונאדה המייצג דברים חיצוניים , לבין אפרצפציה , שהיא התודעה או ההכרה הרפלקטיבית של מצב פנימי זה , ושאינה מנת חלקה של כל נפש ונפש ואף לא של אותה נפש בכל זמן . מסתבר כי קאנט ראה צורך לקבוע מחדש את היחס המדויק והקשר הממשי בין שני אופני הכרה אלה , וכן את התפקיד שכל אחד מהם ממלא בתוך אקט ההכרה . הוא פתח בניחוחה הביקורתי של החושניות . גם כאן נאחז במסורת מסוימת בתולדות הפילוסופיה , דהיינו בהנחה כי בתפיסה החושנית עצמה...  אל הספר