כבר הזכרנו את הקירבה שבין הפינומינולוגיה ובין הפילוסופיה של דיקארט . כשם שדיקארט יצא מן הספק , כך יוצא הפינומינולוג מן 'הרידוקציה הפינומינולוגית' המהפכת את המציאות לדמיון . וכשם שמבטל דיקארט את ספקותיו בפני מציאות האני ומוציא את ה'הנני חושב על כן הנני נמצא' מכללם , כך סובר גם הוסרל שאי אפשר לנהוג את 'ההתאפקות' כלפי האני . יש גבול : 'התאפקות'ל יכול אני לשים את הכול , 'סוגריים'ב אבל את מציאותי אני אינני יכול למחוק ולהפכה למציאות שבדמיון . אינני יכול להניח שגם המחשבות שאני חושב מדומות הן . הדברים שעליהם אני חושב אפשר הם פרי האלוצינאציה , אבל המחשבה עצמה איננה יכולה להיות בדויה . חוזרים כאן רעיונותיו של דיקארט אצל הוסרל . דיקארט ביצע , לאחר שהטיל את ספקו על הכול , את המיפנה אל ה'אני חושב , על כן אני נמצא' וגילה בזה את המצע שעליו צריכה להתבסס כל פילוסופיה אמיתית . המיפנה הזה נבע מתוך ההכרה , שכל דבר מתקיים מבחינה ראשונה לי , כי אני יודע על קיום זה , זוכר אותו , חושב עליו , מעריך אותו . כל דבר קיים שעליו אנו יודעים ושעליו נובל לדבר , הוא דבר הידוע של ידיעתנו , המנוסה של נסיוננו , הנחשב של מ...
אל הספר