הבלתי מודע תופס בשיטתו של הארטמאן אותו מקום שתופס אלוהים בדתות ובפילוסופיה התיאיסטית . הארטמאן מייחס לבלתי מודע ידיעת כול , חכמת כול , נוכחות בכול . אך הוא טוען נגד התיאיזם , שאלוהים אינו אלא מושג מטושטש של אדם אידיאלי , שהעלוהו לרמת המוחלט . לכן חושב התיאיזם את הפעולה התכליתית , שהוא מייחס לאלוהים , לפי דוגמת האדם , כלומר פעולה הנעשית על ידי שיקולים , על ידי רפלכסיה דיסקורסיבית . נגד אינוש זה של מושג אלוהים יוצא הארטמאן . התכליתיות שבעולם היא פרי ק ? כל אינטואיטיבי , בלתי מודע , אשר נטע את השאיפה למטרה בדברים שבטבע ובאישים , הפועלת בהם בתכליתיות פנימית בלתי מודעת . טענו כנגד הארטמאן , שתורתו על הבלתי מודע שוללת מן המוחלט את התודעה , כלומר אותה תכונה , שאנו בני אדם חושבים אותה כיתרון גדול ביותר . הארטמאן עונה , שהתבונה של הבלתי מודע היא נשגבה בהרבה מתודעת האדם . התודעה הזאת יסודה בפירוד בין הנושא למושא ; היא זקוקה לחושניות , כלומר לאותם הדימויים אשר נפש האדם מקבלת אותם בתיווכו של הגוף . כל אלו הגבלות מהותיות הן לתודעת האדם ואותן אנו מחויבים להרחיק מאלוהים , כשאנו מבקשים לחשוב אותו כעצם...
אל הספר