א חותמה האמיתי של תקופה ניכר במובהק ביחס הקיים בה בין הדת ובין המציאות . בתקופה אחת' מה שבני אדם 'מאמינים' בו כהווה בפני עצמו , שאינו תלוי מכול וכול בהם' הוא ממשות שהם שרויים בזיקה מציאותית אליה' ובה בשעה הם יודעים היטב שאינם יכולים לדמותה אלא דימוי בלתי מספיק ביותר . ואילו בתקופה אחרת בא במקומה של הממשות הזאת דימויה המתחלף לפרקים' שהוא בעצם 'שלנו' ולפיכך ניתן להשתמש בו , או גם שיורו של הדימוי , המושג , שבו דבקים עוד רק סימנים חיוורים של התמונה משכבר . בני אדם' שבזמנים כאלה עודם 'דתיים' על פי רוב אינם מבחינים בכך , שהיחס הנתפס ' על ידיהם כיחס דתי שוב אינו נקשר ביניהם לבין ממשות בלתי תלויה בהם' אלא מתבצע בתוך רוחם שלהם בלבד , רוח החובקת בעצם תמונות שנתעצמאו' 'אידיאות' שנתעצמאו . אבל אז מתכונן , במפורש או שלא במפורש , גם סוג אנשים מיוחד , התופס את מעמד הדברים הזה כמוצדק . הללו סבורים , כי מעולם לא היתה הדת אלא תהליך נפשי פנימי , שיצוריו 'הוטלו' על מישור שהוא פיקטיבי כשלעצמו ומצויד בכל זאת על ידי הנפש באופי של ממשות . מכל מקום — כך הם אומרים — ניתן להבדיל בין תקופות התרבות לפי עוצמת כוח ה...
אל הספר