א מצווה עלינו לשאול לשורשה של ישות אדם , הווה אומר » לראשיתו . ואי אתה יכול להתכוון בכך לראשית שבזמן . אין זה מן הנאות , למשל , לחקור ולדרוש אימתי מתחיל סוג מסוים של בריות לתפוס לא רק עצמים ומצבים , כדרך שתופסות שאר בריות ומסתפקות בכך , אלא גם לתפוס את תפיסתו זו . אין אתה שואל אלא לקטיגוריה של ישות זו המכונה בשם אדם , על כל הפרדוכ סאלי והעובדתי שבה , כדי להיוודע יסודה וראשיתה . ואף על פי כן כל המניח בהעמדת השאלה את מציאותה של הרוח אינו אלא טועה טעות גמורה . שכן אין אתה מעלה את שורשו של יש מן הישים אלא אם כן אתה מפריש תחילה בין מציאותו של אותו יש ובין מציאותו של יש אחר ידוע לנו . והרי לא ניתנה לנו מציאותו של הרוח בלי האדם ; כל רוחניי מצוי לנו —מציאותו באדם . הטבע בלבד עומד לנו לשמשנו במעשה הפרשה זה , הטבע , הכולל אמנם גם את האדם , אבל משחודרים ומגיעים אנו עד לידי ייחודו של זה אנוס הטבע לרופף את חישוקיו ואפילו להתיר את שעבודו של בן ממרה זד . — מתון האספקלריה של טבע — לצורך דרישתנו המיוחדת בו . מעתה דרישה וחקירה מיוחדת זו אינה נעשית והולכת בתחום הטבע , אבל נפתחת בו ויוצאת ממנו . מנקודת ה...
אל הספר