הגלות והתפוצה הכריחו את היהודים להתמודד עם סוגיה פוליטית חדשה וחסרת תקדים - הלגיטימיות של מלכים , מדינות וחוקים לא יהודיים . ראינו כבר כיצד נדונו שאלות של לגיטימיות כשהסמכויות של מוסדות יהודיים או של טוענים לסמכות יהודים - מלכים , נביאים וחכמים - היתה שנויה במחלוקת . הטיעונים היו היסטוריים , טקסטואליים ומעשיים , אבל הם היו מעוצבים ומאורגנים על ידי תפיסה דתית ומשולבים בתוך מערכת משפטית שמקורה הראשון היה בהתגלות אלוהית . מבחינה פורמלית , נדונה הלגיטימיות של רשויות לא יהודיות באותו אופן . ציוויו של ירמיה לגולי בבל , ' דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל , 'ה כי בשלומה יהיה לכם שלום' ( כט , ז , ( סיפק בו זמנית צו אלוהי , תקדים מקראי וטיעון מעשי בעד קבלת הסמכות הלא יהודית ובעד ההכרה בה . הטיעון שולב לתוך ההלכה על ידי שמואל , מראשוני האמוראים , אשר קבע ש'דינא דמלכותא . 'דינא בעלי ההלכה אחריו הפכו מימרה זו לכלל משפטי , ובכך הם סיפקו טעם הלכתי לציית לחוקים לא הלכתיים ולהכיר בלגיטימיות של שליטים לא יהודים ולא רק בכחם המעשי . אבל הכרה פורמלית זאת בדין המלך היתה עד כה חסרת ביסוס...
אל הספר