החיים היהודיים במאות האחרונות של תקופת בית שני עמדו בסימן הכיתתיות . עם זאת , אנו יודעים מעט מאוד איך תפסו חברי אותן מפלגות , אסכולות או כתות - פרושים , צדוקים , חברי כת מדבר יהודה או יהודים נוצרים מוקדמים - את עצמם ואלה את אלה . סביר שכל אחד מהם ראה את דרכו בתור הדרך הנכונה היחידה ; לא סביר שהם היו סובלנים בסגנון הליברלי המודרני . אבל קיומה של מדינת יהודה וקיומו של המקדש ( אפילו עבור קבוצות שהדירו רגליהם מעבודתו ) החזיקו את הקבוצות האלה ביחד במידה זו או אחרת , בלי תלות במה שחשבו או אמרו אלה על אלה . בשלב זה של ההיסטוריה היהודית אין עדות לקיום מושגים מגובשים של כפירה או של מינות , אף כי מסתבר שנעשו גישושים להאשמות הדדיות מסוג זה בעימותים המפלגתיים והכתתיים . בעקבות חורבן בית המקדש החלו המאמצים הראשונים להגדיר מעין אורתודוקסייה תאולוגית והלכתית . הנוצרים היו הכופרים היהודים הראשונים . לאחר מכן הגיעו הקראים בעיני הרבניים למעמד דומה , למרות היותם במובנים מסוימים יורשיהם של הצדוקים , שהיו פעם חלק מן הזרם המרכזי של עם ישראל . נסיבות הגלות והפיזור דחקו במחברים יהודים להגדיר הגדרות כדי לברר מ...
אל הספר