להשתרשותה של תופעת השחיתות הפוליטית בחברה הישראלית תרמה הרציונליזציה , שאפיינה את יחסם של העוברים במנהל ובשירות הציבורי כלפי מעשים של שחיתות פוליטית ( ותר , . ( 1982 החל משנות העשרים , כל מעשה חריג , שבוצע על ידי המוסדות הלאומיים - כמו הסוכנות היהודית או הקרן הקיימת לישראל , במסגרתן הפנימית או החיצונית - הוצג כחלק מתהליך ' בניית המפעל . 'הציוני זהו לכאורה רציונל הנוהג במדינות מתפתחות מנסחים ומקבעים את האידיאולוגיה , נאבקים להגשמתה ולהגשמת 'החזון הגדול' הגלום בה , ואז גם דפוסי התנהגות לא תקינים , ואף מושחתים , נעשים ומתקבלים בשם אותם אידיאולוגיה וחזון . משטרים טוטליטריים הציגו כבר מקדמת דנא מעשים של פגיעה בזכויות או התנהלות לא אתית כנובעים מן האידיאולוגיה המונחת ביסודם , או קשורים בה . גם כאשר לא נמצא קשר ישיר וסביר בין תופעות אלה לאידיאולוגיה , הן הוצגו כפחותות ערך לעומת ראשוניותה וחשיבותה של זו . אדרבא , חושפי שחיתות ומי שהעזו לבקר את השלטון תוארו כפוגעים באידיאולוגיה וכעוכרי טובתה של החברה . תופעה זו אכן אפיינה את מערכת המנהל הביורוקרטית ואת זו הפוליטית בשנותיה הראשונות של מדינת ישרא...
אל הספר