שתי קריאות התיגר הנועזות - והכופרות - ביותר על הישראליות , הקשורה בטבורה ליהדות באמצעות הרעיון הציוני , היו הסיפר הצלבני והסיפר הכנעני . מהעבר האחד ההבניה המיתולוגית של הציונות כצלבנות מודרנית תיארה את הישראליות כפרויקט מערבי קולוניאלי , שתול בלב המזרח , זר למרחב , להגיונו ולעמיו , וסופו התנוונות ואבדון . מהעבר האחר ההבניה הנאו כנענית של הישראליות הגדירה את הלאומיות על פי השתייכות גאוגרפית בלבד , קהילייה ילידית מדומיינת , שראשיתה ניסיון לכונן זהות עברית מובחנת וסופה נתק מהרציפות ההיסטורית . האידאולוגיה הציונית הייתה ביסודה חלק מהפרויקט המודרני , זו אותה תשוקה פרומתאית של האדם המערבי , שמשמעותה להיות אדון לעצמו , למרוד בגורל שהכתיב את מצבו , לכונן את ההיסטוריה ולעצב את החברה לא בתוך הנסיבות שקיבלן . במהות המודרניות רווחה ההנחה שהאדם חזק מהמקום . יומרתה של הציונות , כתנועה מודרנית , הייתה שהאדם היהודי החדש , הנוטש את אירופה , יכבוש את המקום ויעצבו כמידתו . מכאן מובן מדוע "הצלבנות" ו"הכנעניות" הן איום כה גדול ועקרוני על הציונות . שתיהן טוענות לבכורת המקום על פני האדם , המתיימר לשנותו כרצו...
אל הספר