מינואר 1953 החלה ירדן לחזור ולטעון כי המלחמה בהסתננות אינה חלק מחובתה לפי הסכמי שביתת הנשק . גלאב החל לטעון כי החובה למניעת הסתננות מוטלת על המדינה שהמסתננים חודרים לתחומיה . כוחות הביטחון הירדניים עוזרים ומענישים מסתננים , אולם על ישראל לעזור להם בפעילות משטרתית צמודה ולא לפעול נגד הכוחות הירדניים . ירדן אינה אחראית להסתננות אזרחית מתחומה , מכיוון שהיא אינה מעוניינת בה ואינה מעודדת אותה . בעקבות טענה זו ארגנה ירדן בעמאן כינוס של נציגי הוועדות לשביתת הנשק של מצרים , ירדן ולבנון , ובמרס 1953 דחו שלוש הוועדות את הטענות הישראליות על הפרת ההסכם . לאחר דיונים ארוכים באו"ם נתקבלה לבסוף העמדה הישראלית , ומצרים גונתה באוגוסט 1954 על הסתננות יחידים לתחומי ישראל וירדן גונתה אף היא בדצמבר . 1954 בנוסף ניסתה ישראל ליזום פגישה נוספת בדרג צבאי בכיר . ראש אגף מבצעים , האלוף דיין , הציע להיפגש עם עמיתו הירדני גנרל ג'נדי , אבל שר החוץ הירדני , אנור נסיבה , ועזמי אלנשאשיבי , נציגה הבכיר של ירדן בוועדת שביתת הנשק , דחו את ההצעה בטענה שהדיונים צריכים להיות בין גורמים משטרתיים ולא בינואר , ( 1953 ובה נהרג ...
אל הספר