לאחר מלחמת 1948 מצאה את עצמה הקהילה הפלסטינית במצב של חוסר מנהיגות פוליטית ריכוזית ובמשבר מנהיגות פנימי , מפורדת בין מדינות ערב ומאוכזבת ממדיניותן במהלך המלחמה . המשבר הכלכלי בגדה וברצועה תרם אף הוא את חלקו להיווצרותה של תנועת מחאה עממית של תושבי הגדה והרצועה . תנועה זו החלה בפעולות בודדים , והיא צברה תנופה בקרב החברה הפלסטינית , עד שמצרים עזרה לארגן את התנועה ולכוון אותה . הדחף למחאה זו נבע ממניעים שונים , והמניע הכלכלי היה רק אחד מהם . היטיב לבטא זאת אבו אלנמל בספרו : אחרי תבוסת 1948 בודדים היו נכנסים לשטח הכבוש על דעת עצמם ולכל אחד מטרה משלו . חלק מתוך רעב נכנס לכפרו ומחזיר פרה או טלה מעדרו הגנוב , אחרים היו נכנסים , הורגים יהודים ולוקחים את נשקם , וחלק היה נכנס ומחזיר את כספו שטמן בחצר ביתו הנטוש . כך התחילה להישבר המיתולוגיה היהודית הדמיונית , ובישיבות ליד האש בלילה התחילו האנשים לדבר על הגיבורים שהיו נכנסים לשטח הכבוש , הורגים , גונבים וחוזרים עם שלל , ומה שהתחיל ממניעים כלכליים ברוב המקרים התחיל לאט לאט לקבל גוון לאומי פוליטי . הפליטים הרעבים שסבלו מחוסר בכל הדברים הבסיסיים עומד...
אל הספר