המדיניות הישראלית כלפי פעולות ההסתננות הייתה חתירה למניעה מוחלטת של פעולות המסתננים , שכן קובעי המדיניות בישראל היו מודעים לממד הרחב של ההסתננות . לתפיסה זו היו שותפים כל מעצבי המדיניות בממשלות ישראל בתקופה זו , ביניהם משה שרת ודוד בךגוריון . ההבדלים בין האישים היו בטקטיקה להשגת המטרה ולא בתפיסה האסטרטגית . שניהם הסכימו כי יש להתמודד עם הבעיה ועם האתגר בדרך מדינית ובדרך צבאית כאחד כדי להשיג מניעה מוחלטת של ההסתננות . כך , למשל , התבטא משה שרת , בהיותו שר חוץ , בעד התמודדות צבאית עם ההסתננות : "אני מוכן להצדיק את קשיות האמצעים שנזקקים להם נגד המסתננים , כי זה בנפש המדינה . אם הדבר הזה יפרוץ , אזי זה יהרוס את ביטחון המדינה וביטחון חיינו . עלינו לעמוד כחומה בפני ההםתננות ולא להירתע מפני אמצעים . "קשים בצה"ל השתמשו באותם אמצעים קשים במינונים שונים , תוך גיבוי מהדרג הפוליטי . נוסף לפעולות הגמול כללו פעולות אלו גם פטרולים חמושים לאורך הגבולות , ירי לעבר מסתננים , פיצוץ בתים נטושים וחרישת שטחים שהיו שיכים לכפרים שננטשו . מעבר לעצירת ההסתננות , הייתה מטרתן של פעולות אלו מטרה אסטרטגית של שימור ...
אל הספר