הפרק הראשון בדק את המסורת הפוליטית היהודית כדי למצוא תקדימים רעיוניים למחתרות היהודיות בתקופת המנדט ; ו אין בכך סתירה למורכבות רעיון המחתרות ובעיקר להישנותו . אמנם פנו המחתרות למסורת הפוליטית הקודמת להן בשאלות מסיימות כדי לקבל תשובות שיאפשרו את הקמתן ( תשובות מכוונות או לא מכוונות ) — אבל אין בכך כדי לקבוע שמסורת זו חזתה את הופעת המחתרות מראש , או אפילו שהיא הכילה את הכלים המחשבתיים שהיו דרושים להקמתן , ואחר כך לביסוסן . אין בפנייה זו אל המסורת הפחתה בחידושן הניכר אלא זהו חיפוש של שרשים . החוקר הבא לבחון מהו עולם המחשבה שעיצב את המחתרות , עומד , אפוא , בפני שני פיתויים מנוגדים . מצד אחד הוא ירצה להוכיח את קשר ההמשך של המחתרות עם ההיסטוריה היהודית , קשר שהן ניסו אמנם להגדירו הגדרה מיוחדת , מה שיכול להביא לידי צמצום החידוש שביצירתן . מצד אחר הוא עשוי להדגיש את היחוד דוקא ואת ניתוקן הגמור מהיסטוריה זו . מגמת הציונות להגדיר את עצמה כנושאת המרד בגולה ובהיסטוריה היהודית שנוצרה בה , מדגישה היבט זה של ניתוק מן ההיסטוריה הזו . מכיון שהדת נחשבת כאחד ממאפייני הגלות מתערבים עד לבלי הפרד היבטים שלי...
אל הספר