ממה שנתבאר עד כאן עולה שכל דיני הממונות , ודיני הראיות בכללם , נקבעים לפי אומדן אובייקטיבי , לפי דרכם של בני אדם , ולא לפי אומדן סובייקטיבי , לפי דרכו של אדם יחיד זה שלפנינו . נמצא שבכך אין דבר המייחד את דיני הראיות משאר דיני הממונות , ושעל פיו אפשר לקבוע שאיזה דין שהוא שייך לדיני הראיות ולא לשאר דיני הממונות , והוא מתפרש לפי כללי דיני הראיות ולא לפי כללי שאר דיני הממונות . אבל יש דבר שבו שונים דיני הראיות משאר דיני הממונות , והוא שבשאר דיני הממונות האומדן האובייקטיבי נעשה על פי דרכי רוב בני אדם , ואילו בדיני ראיות אין די ברוב והאומדן האובייקטיבי נעשה לפי דרכי כל בני אדם , מלבד יחידים . וזוהי משמעותו של הכלל "המוציא מחברו עליו , "הראיה כמו שנתבאר למעלה בפרק החמישי . אמנם גם בשאר דיני הממונות פעמים שהולכים אחר כל בני אדם ולא אחר רובם בלבד . שכן , כשהולכים אחר אומדן דרכי רוב בני אדם , יכול המיעוט לומר איני מן הרוב ויש לילך בענייני לפי המיעוט . כגון , באונאה למטה משישית במיקח וממכר , רוב בני אדם אינם מקפידים והם מוחלים על אונאה קטנה כזו , לפיכך המיקח קיים ואין צריך להחזיר את האונאה . אבל ...
אל הספר