נמצאנו למדים , שבשלוש דרכים נאמן בעל דין בטענתו ונאמן בהודאתו כמו שעד נאמן בעדותו , וטענות והודאות אלה של בעל הדין הן עדויות גמורות וכל דיני העדות חלים עליהן . לפיכך , כשם שחוקרים ובודקים עדים אם הם נאמנים בעדותם , יש לחקור ולבדוק את בעלי הדין הנאמנים בטענתם כמו עדים . וכיוצא בזה , צריכים בעלי הדין לטעון בעל פה לפני הדיינים ולא לשלוח את טענותיהם בכתב לבית הדין , כמו שצריכים העדים להעיד מפיהם ולא מפי כתבם . והוא הדין עד שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד , כשם שבעל דין אינו טוען וחוזר וטוען טענה אחרת שסותרת את הראשונה " . שכן , האומדן על פי דרך בני אדם הוא , שבטענה הראשונה הם אומרים אמת ואילו בטענה השנייה הם חוזרים בהם וטוענים שקר . אבל כשבעל הדין נתן אמתלה וטעם לכך שהוא חוזר וטוען טענה אחרת , הריהו נאמן בטענתו השנייה . ואמתלה היא טעם שמחמתו בני אדם רגילים לא לגלות את כל האמת אלא לאחר מכן ו או שאין הטענה השנייה סותרת את הראשונה אלא מבארת אותה ומרחיבה אותה , ודרך בני אדם להבין שבטענה הראשונה אפשר לכלול את השנייה . על פי כלל זה של האמתלה , יש הפרש בין טענה בפני בית דין לטענה מחוץ לבית דין . אם...
אל הספר