פרק שנים־עשר דיינים שנתמנו ודיינים שלא נתמנו

מקומות הרבה רחוקים היו ממקום מושבם של חכמים סמוכים שיושבים בראש ישיבות , ולא ניתן היה לדון לפניהם ולשאול אותם בענייני דת ודין . אף לבני עיירות רבות לא נמצאו תדיר שלושה הדיוטות , או יחיד מומחה שאינו סמוך , שלא יהיו מושכים את עצמם מן הדין , ושיהא בכוחם לכוף בעל דין קשה לבוא לפניהם לדין ושיעשה את דינם בעל כורחו , "" ושיהיו נאמנים על בני המקום שיוציאו את הדין לאמיתו . לפיכך היו בני המקום בוררים להם בני אדם ומקבלים עליהם לדון לפניהם ולעשות את דינם . בני אדם אלה , בין שהיו מומחים יחידים ( שאינם סמוכים ) ובין שהיו בתי דין של שלושה הדיוטות , דנו לפי דין תורה בכל יכולתם , וכל דבר קשה וכל דבר שלא ידעו היו כותבים ושולחים ושואלים אחד מן המומחים שגדולים מהם , כמו שיתבאר למטה . אי אפשר לידע מה הסכימו בני המקום לקבל עליהם . אפשר שהרבים קיבלו עליהם , שדייגים אלה שהמחו עליהם הם בלבד רשאים לדון בכפייה , ואילו שאר כל אדם אינם רשאים , משעת קבלה 101 ובדומה לכך כותב הרא"ש על בני דורו בתשובות , בלל פה , סוף סימן ו : "כיון שבאו בעלי הדין לטעון בפניהם הרי קבלום עליהם לדיינים , ואף על פי שבקשם דון יהודה , בן ה...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן