המסקנה שהוסקה מן העובדות עד כאן היא , שתפקידו של הדיין הוא פרטי ולא ציבורי , כוחו ככוח כל אדם מישראל ולא כוח שררה ושלטון . כוחו בא מתוך אמונתם של בני אדם בבקיאותו בדינים ובמומחיותו בתורה , הם מסייעים בידו לקיים דין תורה והם באים אליו להורותם ולומר להם מהו הדין שעל פיו ינהגו ומה התורה דורשת מהם לשמור ולעשות . ואדם יכול לילך אצל כל אדם , שהוא מאמין שהוא בקי בדינים , להידון לפניו ולשאול אותו מהו הדין . מעמד זה של הדיין גרם , שמקורות ההלכה מלמדים בעיקר הלכות ודינים של כללי התנהגות לבני אדם , ולא סדרי דין ותרופות להפרות של הדינים הצריכים בעיקר לבתי הדין . העובדה שאדם עושה דין לעצמו , ואף הדיין אינו אלא בכלל זה , גרמה שההלכה אינה מיוסדת על פרטי הלכות וכללים ליישוב דברי ריבות וסדרי דיון ודין לפני בתי הדין , שמתוכם עולים וצומחים לאחר מכן כללי התנהגות לבני אדם ומהם למדים בני אדם כיצד ידונו אותם בתי הדין ולפיהם יידעו מה הן זכויותיהם וחובותיהם וינהגו בינם לבין עצמם על פיהן . אלא הלכות התורה הן כללי התנהגות לכל יחיד בישראל , ואם לפי הכללים הללו יש לו זכות אצל חברו או תביעה אצל חברו , ילך אצל המומ...
אל הספר