לאחר שנתבאר העקרון , שאין כוח ושררה ביד בית דין שבכל עיר ועיר לכוף את בני עירם לדון לפניהם ולעשות את הדין כמו שיצווה אותם בית הדין ; ואין דיינים קבועים וממונים , שבני עירם אינם רשאים להידון אלא לפניהם ולא לפני דיינים אחרים , ואין שום אדם זולתם רשאי להיות דיין בעירם ; ולאחר שנתבאר , שהכוח והשררה שיש ביד הדיין אינו מיוחד לו והוא שווה לכוחו של כל ארם מישראל להפריש את חברו מן האיסור , לכופו לעשות מצווה ולהענישו כשעבר עבירה , ולא עוד אלא שכוחו של הדיין כלול בתוך כוח זה של כל יחיד , ואין לו כוח שלא היה לו אלמלי נתמנה דיין —יש עתה לבאר מה מקומם של הדיינים ובתי הדין בעשיית הדין . מתוך הלכות התלמוד עולה , שאין הדיינים אלא חכמים מומחים שיועצים לעם היאך לנהוג בדרך הישרה לפי מצוות התורה , כשם שהעם הולכים אצל הרופא , השולחני , או אומן אחר כיוצא באלו , ושואלים אותם היאך לנהוג כדי להתרפא ממחלה או כיצד יעשו שלא יטעו בערכן של מטבעות , וכיוצא באלה . וכוחם של הדיינים לכוף על מה שפסקו ואמרו , ככוחו של כל אדם להפריש את חברו מן האיסור ולכופו לקיים את המצווה . והיו ממנים בתי דינים , בדרך שתתבאר בחלק השני , ...
אל הספר