אוכלוסיית החולים במחלות נפש צורכת שירותי בריאות רבים , לאו דווקא פסיכיאטריים . הם מבקרים בתדירות גבוהה במרפאות , מקבלים מרשמים רבים יותר לתרופות , סובלים יותר מתופעות לוואי ונזקקים לבדיקות רבות יותר . מבין המחלות הכרוניות , מחלות הנפש הן הקשות ביותר מבחינת התיוג החברתי השלילי ( סטיגמה ) המיוחס לחולים בהן . מבחינה משפטית , מחלות הנפש מעוררות סוגיות מיוחדות , לרבות שאלות בדבר טיפול או אשפוז בכפייה . שאלות אלה מתעוררות מכיוון שיכולתו של האדם לתת הסכמה מדעת לטיפול או לאשפוז פגומה בשל מחלתו . טיפול כפוי משמעותו לעיתים כפייה גופנית וקשירת החולה כדי לאפשר את הטיפול ; אשפוז כפוי משמעותו שלילת החירות של האדם . בהקשר זה הכירו בתי המשפט בזכויותיו של החולה להליך הוגן . נושאים אלה מוסדרים בחוק לטיפול בחולי נפש , . 1991-א"התשנ חוק זה החליף חוק קודם משנת תשט"ו , שהיה מבוסס על שיקול דעת פסיכיאטרי מבלי לתת הגנה מספקת לזכויות החולים לאוטונומיה , חירות וכבוד . טיפול כפוי פוגע בזכות החולה לסרב לטיפול ; אשפוז כפוי שולל את חירותו ; ושניהם פוגעים בדימוי העצמי ומטילים בו סטיגמה . אך המחלה עלולה לפגוע בכושר הש...
אל הספר