המאה העשרים הייתה עדה להתפתחויות מואצות בתחום החקירה הבלשנית . המתבונן בספרי דקדוק שקדמו למאה העשרים ימצא שם שני ענפי בלשנות בעיקר הזוכים לחקירה ולתיאור : המורפולוגיה — תורת הצורות , והפתולוגיה — תורת ההגה . שני ענפים אלה נלמדים עד היום בדקדוק בית הספר התיכון תחת הכותרת "הגה . "וצורות עובדה מפתיעה ומעניינת היא הצמצום בדיון בתחביר בספרי דקדוק ישנים אלה . צמצום זה מרמז למפנה החשוב שהתרחש לקראת אמצע המאה העשרים ונקשר בשמם של בלשנים אמריקנים ובראשם נועם חומסקי . בספרי הדקדוק הישנים של העברית , שהחשוב והמקיף שבהם הוא ספרו של גזניוס ' , מתוארת השפה העברית בעזרת אוסף של הכללות וחוקים מסדירים שהתגלו בה מתוך חקירת המקרא במסורתו המנוקדת בניקוד הטבתי . חוקיות זו הנחתה גם את ראשוני הדוברים עברית בארץ בניסיונותיהם המוצלחים להחזיר את העברית לחיי שפה מלאים . כך יודע היום כל דובר עברית מיומן שצורת הרבים של המילה פקיד היא פקידים . מאחורי ידע פשוט זה עומד חוק מכליל של הגייה ושל תצורה : חוק היחטפות הקמץ . הקמץ בצורת היחיד הופך בצורת הרבים לשווא , החטוף 1 מרדכי בן אשר תרגם מגרמנית לעברית את ספרו של המדקדק...
אל הספר