משבוחנים אנו את שיטות האמוראים עפ"י המקורות התנאיים שבידינו מתברר כי עיקרם של אלה האחרונים נוטה לשיטת שומר שמסר לשומר חייב : כך מפורש בברייתת "אין השואל רשאי להשאיל" עפ"י עיבודה במשנת ר' מאיר ( לעיל פרק ד , ( ואף לנוסחה המקורי הרי מפורש בה האיסור שלכתחילה , שלירושלמי הוא יסוד העניין . כך מפורש לעניין נזקי ממון בתוספתא ב"ק ( לעיל פרק ה , ( ולירושלמי הרי דין פקדון תלוי בזה בדין נזקי ממון , כדלעיל . וכך נראה אף מפשוטה שלמשנת גיטין באשר לאיסור שלכתחילה , שכן אוקימתת הירושלמי המנסה לדחות ראיה זו ( לעיל פרק ה ) אינה עולה מפשט הדברים . מה היה אפוא מקורם של רב וריש לקיש בהכריעם להלכה כנגד כל המקורות הללו ששומר שמסר לשומר פטור ? ספק גדול אם הברייתא על השואל ספר תורה ( לעיל פרק א ) מילאה כאן תפקיד של ממש , שהרי היא לא הובאה כלל בירושלמי , ואפשר שברייתא מאוחרת היא . אף דיוקו של הבבלי בב"ק מן המשנה שם , כאילו עוסקת בשומר שמסר 132 ראה לעיל הע' , 53 שמהר"ם מרוטנבורג היה סבור כי אף לעניין החיוב הנובע מטענת 'אין רצוני' אין הוא פוקע כשמסרו למי שרגיל להפקיד אצלו עי"ש . ואף שסברה זו נראית מופלגת ( ועיין ...
אל הספר