הואיל ונתברר לעיל שרבא אמר את דעתו שלא לשיטת ר' יוחנן , הרי נותרנו עם שיטת אביי בלבד כביאור לדעת ר' יוחנן : "אין רצוני שיהא פקדוני ביד , "אחר ומשום כך , אם עבר השומר ומסר את הפקדון ביד אחר הרי זה חייב . הכוונה כמובן לחיוב באונסין , כמתברר גם מקושיית ר' אבא בר ממל לר' אמי ממשנתנו , כשמתה הבהמה כדרכה . ויש לשאול : חיוב באונסין זה - מה טיבו ומה יסודו ? בשאלה זו דנו בסוגיין רבותינו בעלי התוספות , לו ע"א , ד"ה אין רצוני : אין לפרש דטעמא דחייב לר' יוחנן אליבא דאביי משום רשעה מדעת המפקיד ולכך יתחייב בכל האונסין , אפילו באונסין שהיו ראויים לבוא ברשות שומר הראשון ; דאם כן מאי פריך אביי לרבא לקמן לימא ליה ר' אמי לר' אבא מלאך המרת מה לי הכא מה לי התם כד - והלא כיון דשינה מדעת בעל הפרה הוא חייב אפילו באונסין שהיו באים אפילו אם היתה ברשותו , לכך הוצרך לתרץ שהשאיל מדעת בעלים . אלא יש לומר דהטעם הוא דחשיב כאילו פירש לו שאם ישנה מדעתו , כגון שימסרנה לאחר , שיהיה כאילו פשע בה , וכל אונסין שיארעו לה , שנוכל לתלות שאם לא מסרה לאחר שלא היו נארעים , חייב בה . טרם נבחן את אפשרות הפירוש שפסלו התוספות , נעיין...
אל הספר