מעתה יש לנו להראות , כי אף בשאר כל המקומות , תפיסת הקניין כמיוסד על רצון המפקיד אינה עולה אלא מסתמא דגמרא , אך האמוראים אינם יודעים אותה . לעניין הצריכותא שבראש הפרק , המפרשת את כפל הביטויים "בהמה או כלים" שבמשנה באופן המבוסס על התפיסה האמורה , הרי היא לפנינו מסתמא דגמרא . אמנם לאחר צריכותא זו נאמר : "מתקיף לה רמב"ח" וכוי , וכיוון "דלישנא דמתקיף לה לא אתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופה , "דמתניתין לפיכך יש שפירשו שקושיית רמב"ח אינה מוסבת על המשנה , כפירוש רש"י , אלא על הצריכותא שקודמת לקושיה . וזה לשון בעל ספר כריתות , לשון לימודים , שער ג , סימן קסה : מצער 'מתקיף' שאינו מקשה לשום אדם רק לעצמו , שהיה תמיה בעצמו על דבר משנה , וידע שהיא אמת אלא מתמיה לדעת טעמה . בריש המפקיד : מתקיף לה רמי בר חמא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם , פירש"י אמתניתין קא מתמה ... והדין עמו לפרש כן , רהא לא דיבר אמררא לפניר , דעל כרחין המשנה אמת דלית מאן דפליג עלה . אע"ג שנראה ליישב מתקיף לשון קושיא , דלדידיה ניחא , אלא היה מקשה על לשון התלמוד דעביד צריכותות , שזה לשק בני הישיבה , וקרי לה 91 תרביצא , בפרק איזהו מק...
אל הספר