בחלק זה של חיבורנו ניסינו להביא לידי גמר והשלמה את אשר נתבאר בחלקים הקודמים ו לאחר שנתברר שההלכה הקדומה מפרשת את פרשת השומרים הראשונה כמכוונת למקרה שהפקדון נעלם , בניגוד לפרשה שנייה , שם הוא נפגע אך גורלו ידוע ( סוגיא א , ( ולאחר שנתבהר כי על פי זה מתפרשת שליחות יד בפרשה ראשונה כנטילת השומר את הפקדון לעצמו ( סוגיא ב , ( נשארה התמיהה מדוע נטילה זו אינה מוגדרת כגנבה , אלא רק כגזל , אף שהכתוב מזכיר בעניינה חיוב כפל . והנה , בחינת דינה של גנבה אצל שומרים הביאתנו למסקנה , שאמנם בהלכה הקדומה נחשבה שליחות יד זו כגנבה , שכן הסתרת הפקדון ע"י השרמר נתפסה כגנבה r ורק אצל אחרוני התנאים נשתלטה התפיסה שגנבה אצל שומרים אינה אלא טענת גנבה בשבועה , וללא טענה שכזו לא יתחייב השומר אלא כגזלן . ונמצינו למדים , שבדור זה של התנאים הובאה לידי השלמה המערכת התנאית של פרשנות פרשיות השומרים , בכל שלוש הסוגיות שניתחנו : היחס בין שתי פרשיות השומרים , גדרי המושג שליחות יד , ודין גנבה אצל שומרים . ויש בכך כדי ללמד על פעילות מדרשיתהלכתית אינטנסיבית עוד בשלב מאוחר זה של תקופת התנאים . אשר לעצם התופעות של תלמוד התנאים ש...
אל הספר