מן האמור עד כה נמצינו למדים : ההלכה המקובלת בדבר טוען טענת גנב אינה מצויה במפורש במקורות התנאים אלא בברייתות סתמיות שבתורת כהנים ובמכילתא דרשב"י - שניהם מבית מדרשו של ר' עקיבא , וכן בברייתא בבלית אחת . אעפ"כ , מוצאים אנו את עקבותיה של ההלכה שבידינו הן בתוספתא והן ברבדים המאוחרים שלמשנה י הדברים לא נאמרו שם במפורש , אך יש להם רמזים ברורים למדי . אבל המשנה הראשונה והמכילתא לא הכירו בהבחנה בין גנבה של שומר לגנבה רגילה , ואף מדברי שאר תנאים נקובי שם אין להוכיח את תפיסת ההלכה שבידינו . מסתבר אפוא שהלכה זו נתחדשה בידי תנאים אחרונים , לאחר שעיקר בניינה של משנתנו כבר נערך . מעתה יש להבין , כיצד ועל שום מה נתחדשה הלכה זו , על חידושה חרותה , כנגד ההלכה הפשוטה שהיתה מקובלת מאז . וכאן יש להבחין בין שני מרכיבים ' ( א ) עצם הדין , ששומר מתחייב בכפל על טענתו בשבועה , ולא על מעשה גנבה ; ( ב ) הגבלת הדין לטוען טענת גנבה דווקא , למעט טוען שאר טענות . העניין הראשון נתפתח ככל הנראה מכוח עצמו , בתהליך מקורי-פנימי , ושני נימוקים אפשר להעלות בטעמו . ראשית , הכתוב מסייע לתפיסה זו . שהרי כך נאמר בשמות כב , ח \...
אל הספר