7 שנינו במשנה : ' איכן פיקדני ' ? אמר לו , 'אבד' ' משביעך אני' ואמר , 'אמן' והעדים מעידים אתו שאכלו , משלם את הקרן . הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם . ' איכן פיקדתי' ואמר לו , 'ניגנב' ' משביעך אני' ואמר , 'אמן' והעדים מעידים אותו שגנבו , משלם תשלומי כפל . הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם . 8 משנה זו היא היסוד , לפי שני התלמודים , לדין טוען טענת גנב בצורתו שהוסברה לעיל : ברישא מפורש דין טענת אבדה , ובסיפא - טענת גנבה . ולפי זה ההבדל המשמעותי בין הרישא לסיפא , הגורם להבדל בדין הכפל , הוא בטענת השומר . ברם , מצוי הבדל נוסף בלשון המשנה בין הרישא לסיפא - . ברישא הערים מעידים על השומר שאכל את הפקדון , 9 ובסיפא מעידים הם עליו שגנבו . וכבר העירו על כך רבותינו בעלי התוספות , ופירשו שברישא נאמר "אכלו" לרבותא , שאע"פ שאיבדו מן העולם פטור השומר מן הכפל ; ואילו בסיפא נאמר "גנבו" לאשמועינן שחייב בכפל אע"פ שהפקדון בעין . הדברים נראים דחוקים , שהרי לא מצעו בשום מקום שמציאותו של החפץ הגנוב בעין משפיעה לכאן או לכאן על חיוב הכפל . ונראה כפירושו של בעל פני משה , שאין ההבדל בין הרישא לסיפא לעניין זה אלא דבר ש...
אל הספר