בפרק הקודם למדנו כיצד השתקעותה והיעלמותה של השיטה המקורית , שהבחינה בין שומר חנם לשומר שכר בגדר שליחות יד , גרמה בימי בעלי הסתמא להיווצרות מושג חדש של שליחות יד , הממזג ומפשר בין שני המושגים המקוריים . והנה , אף בתקופת הראשונים יכולים אנו להבחין בעקבותיה של התלבטות זו בין מושג הגזלה למושג השימוש . ברי שמושג השימוש במתכונתו המקורית שוב אינו מוכר כל עיקר , ולכל הדעות שליחות יד טעונה מעשה קניין , ומחייבת היא על כל האונסין שמכאן ואילך , כגזלה . בדבר זה כל הראשונים קיבלו עליהם את שיטתו של סתמא דגמרא , כפי שנתבארה בפרק הקודם . אעפ"כ מצויים גוונים שונים בין הראשונים , כשנקודת המחלוקת היא שאלת קירבתה של שליחות יד לעניין הגזלה מכאן או לעניין השימוש מכאן . הראב"ד , בהשגותיו לרמב"ם הלכות גזלה פ"ג הי"ב , הוא המייצג את השיטה הקרובה ביותר לשיטת המשנה , שאין שליחות יד אלא גזלה כגדרה המקובל מחוץ לענייני שומרים . לפיכך הוא סבור , שהשולח יד ונוטל רביעית מן החבית אינו מתחייב על כולה אלא כשנתכוון בהגבהתו לגוזלה כולה . כי אם נתכוון לגזול את הרביעית בלבד , אי-אפשר לחייבו על כל החבית - ממש ככל גזלן בעלמא . נ...
אל הספר