קודם שנתחדשה ההבחנה בין שומר חנם לשומר שכר , הרי שכל "מי שהפקדון אצלו" נפטר בגנבה ואבדה ; לשיטה זו , אין בין שומר חנם לשומר שכר אלא הדרך שבה השיג המפקיד את הסכמת השומר לשמירה , אך משירדו לשמירה - טיבה שלזו זהה בשניהם : אין להם בפקדון אלא חובת שמירתו , ולפיכך הם פטורים כל ששמרו כדרך השומרים . מה שאין כן בשואל , השונה מהותית מן השומרים , שהרי החפץ ניתן לו לשימוש . כאן קבעה התורה שיש חיוב אף על אונסין . נמצא שלשיטת ההלכה הראשונה , שני סוגי שומרים הם : "מי שהפקדון , "אצלו שאין לו אלא חובת שמירה ואינו חייב אלא בפשיעה , ושואל , הנוטל את הפקדון לשימוש ועל כן חייב באונסין . לפיכך , שוכר הוא מצב ביניים : מחד גיסא , אין לדמותו לשואל , שהרי משלם הוא בכסף מלא עבור השימוש ואינו כשואל שכל הנאה שלו ; יש אפוא הגיון להקל עליו ביחס לשואל , וממילא להכלילו בקטגוריה הראשונה של "מי שהפקדון . "אצלו כך יתחייב השוכר רק בפשיעה . מאידך גיסא , יש מקום לומר שמהותית שייך השוכר לקטגוריה של השואל , ולא של השומרים , שהרי החפץ ניתן לו לשימוש , ולא לשמירה ; אין בין השואל לשוכר אלא שזה משלם תמורת השימוש בכסף , וזה בהחזקת...
אל הספר