ושוב אין לנו אלא להבהיר ולסכם את סימני ההיכר של השיחה כהוויתה . בשיחה כהוויתה מתרחשת הפנייה אל איש השיח ככל אמתה , הווה אומר בחינת פנייה שבלב . כל מדבר מתכוון כאן לאיש עזיווו , לאיש שיחו או לאנשי שיחו , שהוא פונה אליהם , בחינת יש אישי זה . להתכוון למישהו משמעו כאן במסכת שלפנינו , לנהוג בו ברגע זה , עד היכן שידי מגעת , מעשה של ניכוח . חושים הקולטים וכוח המדמה הריאלי , המשלים את שנקלט על ידיהם , פועלים כאחד לנכה את הזולת בחינת איש שלם ויחיד , הוא הוא איש זה . ברם , המדבר אינו רק קולט את המנוכח לו , הוא קונה אותו חבר לשיחו , ומשמעותם של דברים ! הוא מאשר , כל שהאישור תלוי בו , הוויה אחרת זו . הפנייה האמיתית של ישותו אל האחר כוללת בתוכה אישור זה , קניין זה . מס תבר ו אישור כזה אין משמעו כלל ועיקר הסכמה - , ברם , יהי העניין שאני חולק בו על חברי מה שיהיה , עצם הדבר שאני קונה את האיש חבר לשיחה כהוויתה , משמעו אמירת 'הן' אליו בחינת איש . ועוד צריכה לידתה של שיחה כהוויתה , שכל מי שנוטל בה חלק יכניס את עצמו בה . ופירושו של דבר 1 שהוא חייב להיות מוכן ומזומן בלבו תמיד לומר את שבלבו בעניין הנדו...
אל הספר