המקור הספרותי הראשון שאנו פוגשים בו את תאוריית אי ההתאמה הוא התנ"ך . זהו גם המקום שבו למילה צחוק יש משקל היסטורי רב משמעות . שלושת השליחים מודיעים לאברהם כי שרה תלד , וכך כתוב : ויאמרו אליו , איה שרה אשתך , ויאמר הנה באהל . ויאמר , שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך . ושרה שומעת פתח האהל , והוא אחריו . ואברהם ושרה זקנים , באים בימים ; חדל להיות לשרה ארח כנשים . ותצחק שרה בקרבה לאמור , אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן . ויאמר אדוני אל אברהם , למה זה צחקה שרה לאמ י ר האף אמנם אלד ואני זקנתי . היפלא מאדוני דבר ? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן . ותכחש שרה לאמ י ר , לא צחקתי , כי יראה . ויאמר לא , כי צחקת ( בראשית יח , ט-טו . ( בפסוקים הללו טמונות הפרקטיקה והתאוריה של ההומור והצחוק . שרה צחקה כי הבחינה באי התאמה בין מצבה וגילה הפיזיולוגיים ובין ההבטחה שתלד בן . אי ההתאמה הזאת נתפסת אצלה כיוצאת דופן וקומית . ואולם כששאל אלוהים מדוע צחקה , ענתה "לא , "צחקתי כי חששה שצחוקה יתקבל כצחוק פוגעני באלוהים . כאן נכנס אלוהים לתמונה כמסביר הראשון בהיסטוריה של צחוק הנובע ממצב של הומור . הוא אומר ...
אל הספר