ההתנגדות להפרטה ברמת המאקרו אינה עשויה עור אחד . התנגדות מרקסיסטית 254 להפרטה מבקרת באופן גורף שינויים מבניים המעבירים פעילות ציבורית לתחום הפרטי , וחולקת לחלוטין על עצם הלגיטימיות של ההפרטה . גישה זו בגרסתה הקיצונית אינה מקובלת כיום . נראה כי בשנים האחרונות מתרבות הקריאות להפסקת ההפרטה , ויש אף המנבאים קריאות עתידיות להלאמה מחדש של נכסים מופרטים . גישה מרוככת יותר להפרטה מערערת על הלגיטימיות של הפרטת שירותים בסיסיים מסוימים להבדיל , למשל , משירותים ציבוריים מסחריים . ( utilities ) הכוונה בעיקר לתפקידי ביטחון , שיטור וכליאה . במדינה צעירה כישראל ניתן לטעון שהדברים נכונים גם לגבי תפקידי רווחה , בריאות וחינוך " . ערעור על עצם לגיטימיות ההפרטה אינו מעניינו של ספר זה , אשר יוצא מנקודת מוצא של השלמה עם מציאות ההפרטה בתנאי שאכן תהא לטובת הציבור בכללותו וכל פרט בו . דיני ההצברה שיוצגו בהמשך משתלבים בנוף ההפרטה , ומטרתם לשמר את תפיסת הציבוריות בפעילות המופרטת . בכך הם מהווים חלופה מציאותית יותר להתמודדות עם ההפרטה בעידן הניאו ליברלי . אולם גם מי שאינו מחזיק בגישות השוללות הפרטה יכול להעלות חשש...
אל הספר